יום חמישי, 25 בפברואר 2010

טרנד מרעיש (מילולית!)

הפוסט הזה היה אמור להיות עוד אחד ממשפחת "אזהרה... טרנד!" אבל כפי שקורה (לי) לעיתים- ככל שנחשפים למשהו, ורואים יותר סגנונות, העין מתרגלת ופתאום זה נראה קצת אחרת. מצד שני... אני ממש לא בטוחה שאני הולכת לאמץ אותו, לא מתה על נעליים פתוחות מאחור... אל טרנד הקבקבים נחשפתי דרך אתרי רכילות וממש לא התרשמתי; בתמונות הקשות למטה, אימצו את מראה עקרת הבית (טוב, כמעט כולן...) מימין: מגי ג'ילנהול, מרי-קייט אולסן, שינה גריימס (90210) ואשלי אולסן. אבל כש"ווג" האנגלי החליטו לעטר את שער גליון מרץ הקרוב בתמונתה של אלכסה צ'אנג (הפשיוניסטה המועדפת כרגע, ב-ה' הידיעה) כשהיא נועלת קבקבים של שאנל... או, אז החלטתי לחפש את המקורות וגיליתי שהטרנד הזה תוקף מכל כיוון. ואתם יודעים מה? קצת התרגלתי... זה די מפתה בשביל מישהי מאותגרת-גובה שכמוני...

קארל לגרפלד עבור שאנל הציג מראה קבקבי בלתי-צפוי, מארק ג'ייקובס ללואי-ויטון, ורה וואנג ועוד רבים וטובים יצרו גרסאות שונות לקבקב העץ 'המסורתי'; עם ניטים, מזמש, מבדים ארוגים, בצבעי פסטל או מעור כהה- הכל הולך! לפחות זו הבשורה של המעצבים... מעניין לראות את השילוב של בגדי ערב ובגדים מחוייטים עם קבקבים, בניגוד לאחיות אולסן שבחרו בנוחות, גובה וקצת שמנוניות בשיער...

התמונות מתצוגות האופנה הן מקולקציית אביב 2010 של שאנל (ready-to-wear) ומקולקציית סתיו 2010 של tibi



























אולי כדאי להכין כבר את אטמי האוזניים...

יום ראשון, 21 בפברואר 2010

סוף סוף מישהו (זר מוחלט) מבין אותי!!

אל השם עידו הרטוגזון התוודעתי לא מזמן; חברי הטוב ארנון -שנוטה לגלוש עם בן זוגי לשיחות פילוסופיות/על תופעות פיזיקליות ומשמעות החיים (כן... חכמים שכאלה...)- קפץ לביקור והיה נרגש מתמיד; "אתה חייב לקרוא את טכנומיסטיקה!!" פקד/המליץ והשאיר את העותק שסיים לקרוא. מיותר לציין ששניהם כעת מעריצים את האיש, ואני... המלצתי לאנשים לקרוא את הספר אבל לא פתחתי אותו... הרגיש שזה יהיה קצת כבד עליי.
אבל הכל השתנה היום! ארנון שלח לי לינק למאמר החדש באתר של עידו הרטוגזון ולא האמנתי למראית עיני! חסרות לי מילים בכדי להעביר את ההתרגשות למראה הכותרת, וככל שהמשכתי בקריאה... כאילו מישהו חיטט לי בראש וחידד את מחשבותיי לכדי מאמר מנוסח ומנומק. הגיוני. שפונה אל השכל אבל מבין את הרגש...And then some!! מיד שלחתי אל עידו מייל וביקשתי את רשותו לחלוק פה את תובנותיו. אני מאד שמחה שהוא הסכים.
הקליקו לקריאה ישירה מהאתר של עידו או המשיכו פה למטה (בלי הקישורים והתמונות מהמאמר). לא יכולתי להתאפק- אני רוצה שמה שהוא כתב יהיה רשום גם פה! תודה לעידו! תהנו!

אופנה היא הכל! – מסקנות ראשוניות על אופנה, חברה, טכנולוגיה, האבולוציה של התודעה ואלכסנדר מקווין. האבולוציה היא מסע כיבוש למימדים: רכישה של עוד ועוד חושים בשביל להכיר את העולם בעוד ועוד צורות. להלן סיפורה של מטמורפוזה טכנודעתית.
לבוש הוא איבר. אופנה היא חוש. מהרגע שמתחילים לשים לב אליו העולם משתנה. פתאום אפשר לשים לב שהאנשים ברחוב מהווים חלק ממצעד אדיר של רעיונות לגבי היופי. כל יציאה לרחוב הופכת למסע מרתק ביקום של סימנים: מלאה בפרטים כמו צבעים וגזרות, פתחים לתהיה ולהצבת סימני שאלה. כל אדם שחולף מולי ברחוב מעלה שורה ארוכה של שאלות: למה הוא לבש את X? מה הוא חשב לעצמו כשהוא שילב את זה עם Y? זה יפה? זה מכוער? זה מפתיע? זה בנאלי? זה יכול להתאים לי?

כמו במטריקס, המציאות של הרחוב מורכבת משני סוגי אנשים: אלו שהתעוררו למציאות של היקום המעוצב ולאחרים שנמצאים בתרדמה תלבושתית. באופן מצער הגברים ברובם משמימים למדי למראה. בין הנשים, לעומת זאת, מתגלות כאמניות בחסד. הליכה הרחוב נראית לפתע כמו שיטוט ביריד אמנות בלתי נגמר שבו כל אדם הוא בו זמנית אמן, אוצר אמנות וגלריה מהלכת.

אמנות להמונים
הפעם הראשונה שבה נדרשתי לחצי שעה בשביל להחליט מה אלבש הייתה כמו התגלות. ברגע קצר מחלתי לא', אשתי לשעבר, על כל הרגעים שהמתנתי לה בזמן שהשתהתה מול המראה בחיפוש אחר הקומבינציה המושלמת. לפתע הרגע הזה של השתהות מול ארון הבגדים קיבל נופך מתוק של חסד וקסם. רגע שבו כל אחד ואחת זוכה מדי יום להצהיר הצהרה אמנותית. רגע נדיר של הזמנה לביטוי עצמי.

אופנה. אמנות. אופנומנות. כל חנות בגדים היא גלריה. העיר שלי מלאה בגלריות לאמנות ואפילו לא ידעתי. העיר שלי מלאה בצרכניות וצרכני אמנות, הם מציגים על המדפים שלהם קולקציות ותערוכות. אנחנו לובשים את האמנות שלנו. אנחנו מציגים אותה לראווה ברחוב, בעבודה ובמסיבות. יש לנו אמנות המונית ויש לנו אמנות מעצבים. יש מקום ליצרנים גדולים של אמנות זולה ויש מקום לאמנות יוקרתית של אמני צמרת, ויש גם מקום לאמנות יד שניה. אנחנו חיים בשביל אמנות. באמנות הזו, שאותה אנו לובשים על עצמנו, לכל אחד יש טעם.

לכל קבוצת אוכלוסיה יש את האמנות שלה, את הסמלים שלה. כל איזור בעיר מציע תפיסה אחרת לשאלה מה היא אמנות: בכמה כסף? עם איזה ערכים? (בורגנות? אינדיבידואליזם? כח? יוקרה?) לאיזה סוגי סביבות ואינטאראקציות?

לקנות בגדים באלנבי. לקנות בגדים בקינג ג'ורג'. לקנות בגדים בנווה צדק. לקנות בגדים בדרך יפו. לקנות בגדים בגן החשמל. לקנות בגדים בתחנה המרכזית. לקנות בגדים בקסטרו. לקנות בגדים בזארה. לקנות בגדים בגולף. לקנות בגדים באמריקן אפרל. זהויות נרכשות. רוכשים זהויות. מודדים זהויות. סיבוב קניות בגדים הוא סדנה בחיפוש עצמי אחרי שורשי עצמיותך.

אופנה ותודעה
לבוש הוא הארכה של הגוף שלנו – הוא מאפשר לנו לעצב את הגוף שלנו מחדש: בצבעים ובצורות שהטבע לא נתן לנו. הוא דרך להביע את החזון האסתטי שלנו לגבי מושג היופי והוא דרך לחלוק עם אנשים מידע עלינו ולאפשר להם להבין אותנו, מה חשוב לנו ובמה אנחנו מאמינים עוד לפני שהם באים איתנו במגע ישיר. הוא מאפשר לנו לשדר אליהם אותות רבי מידע, ובכך מייעל את תהליך התקשורת בין אנשים.

הדרך שבה אנחנו מתלבשים משנה את התודעה במגוון אופנים. היא משנה לא רק את הדרך שאנשים סביבנו תופסים אותנו אלא גם את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: את חופש התנועה של הגוף שלנו, את האופן שבו הוא מזיז את עצמו, את האופן שבו הוא רואה את עצמו, מרגיש את עצמו, חושב את עצמו, תופס את עצמו. עיצוב האופנה הופך לעיצוב של העצמי. לבוש טוב הוא בעל ברית שמחזק אותך בהיותך. הוא תזכורת תמידית למי שאתה ולמה שאתה רוצה לומר. הוא מזכיר לך מי אתה גם כשהרוח שכחה, כי הוא עוטה את בשרך בהחלטה שלקחת ברגע של מעוף מחשבתי.

השאלה הגדולה כאן היא האם אני מתלבש על מנת להביע את עצמי, את האמת שלי, או על מנת להשיג אפקט מסוים בעולם החיצון. כמובן, שלא חייבת להיות סתירה בין שני הדברים הללו וכמובן שאפשר לפעמים לבחור את זה ולפעמים את זה, ושבדרך כלל אנחנו מתפשרים בין שני הצדדים הללו של האופנה.

האופן שבו אתה מתלבש למקום מסוים מסביר איך אתה מבין את השדה החברתי ואיך אתה מבין את מקומך בו, אלא שהמעבר בין אנחנואים עשוי לגרום כאב ראש רציני לגולש הקולקטיבים. ערב שעובר בין רוחניקים, לפאב היפסטרי ונגמר בהופעת קריוקי בתחנה המרכזית של ת"א מעמיס מעמסה כמעט בלתי מסתברת על הנסיון הראוי להערכה והמרגש של הלבוש להיות איתנו.

אז יש רק פתרון אחד. והוא להפוך ל"יפני", שזה, כפי שלימדו אותי א' ידידי וג' ידידתי, הכינוי לאדם שהגיע להארת אופנה ושכל דבר שהוא יזרוק על עצמו יראה מדויק ומושלם. היכולת ללבוש כל בגד ולבצע לו טרנספורמציה מוחלטת על ידי מי שאתה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע מאסטר האופנה, זה שנמצא בסינק כל כך גבוה הבגד, שהוא גורם לבגדים לציית לו, לעבור מטמורפוזה בהתאם לעיניו הפנימיות. הוא אלכימאי שהופך כל סחבה ליצירה בעזרת הדמיון שלו.

בשבחו של המותג
וזה מביא אותנו למותגים, אחד המושגים הבלתי מובנים ביותר של תרבותנו. הבטחה רוחנית גדולה שמנוצלת לרוב לרעה. כתבתי כאן בעבר לא מעט כנגד המותג, והאופן שבו מותגים מנוצלים על מנת להנדס אותנו כצרכנים. בהזדמנות הזו הייתי רוצה לדבר על המותג מזווית אחרת דווקא, זו של המהנדס, מעצב המותג.

במיטבה, קולקציית אופנה היא נסיון להביע חזון מסוים על האופן שבו אנשים יכולים להראות, לנוע ולתקשר – ובהשלכה היא מעין אמירה כללית על העולם שבו אנחנו חיים, ונסיון להגות עולם אחר אפשרי. מעצבי אופנה, כמו מעצבי פנים או ארכיטקטים מעלים רעיונות לאופנים שבהם אנחנו יכולים לעצב את החללים שבתוכם אנחנו פועלים – ועל ידי כך לעצב מחדש את עצמנו. כשליידי גאגא אומרת שאופנה היא הכל היא מתכוונת לומר שמימד האופנה מכיל בתוכו כמו בפרקטל את כל שאר המימדים, כל אחד ואחד מהרובדים שבהם אנחנו תופסים את העולם. האופנה יכולה לגלם בתוכה כל רעיון, רגש, תחושה – לומר לנו כל דבר שאנחנו צריכים לדעת על התרבות.

עוד מישהו שחלם עולמות. עיצוב של פייר קרדין משנות השישים.
המותג הוא זיקוק החזון הקוסמי של המעצב. הוא הסמל המכונן ליקום או כוכב לכת החתום בסימן ההכר של הדמיון האינדיבידואלי של היוצר. המותג הזה יכול לכלול גזרות של בגדים, הוא יכול לכלול ניחוחות, דרך מסוימת להחזיק את הגוף, הצהרה אמנותית, רעיונות מופשטים וגם דברים נוספים. באופן תיאורטי המותג יכול להתרחב ולהכיל גם צלילים, שפה קולנועית, ממים, תפיסות מוסר, תפיסות פילוסופיות ובעצם כמעט הכל – בסופו של דבר המותג הופך למה שנקרא סגנון חיים ואני חושב על המעצב הצרפתי פייר קרדין שהרחיב את האימפריה העיצובית שלו לתחומים כמו עיצוב רהיטים, תעשיית הרכב, תעשיית התעופה ואפילו שוקולד כשהוא טוען שהעולם כולו הוא חלק מהתהליך היצירתי שלו. כשהעיצוב ממשיך ומתרחב הוא הופך לדרך חיים – יקום תחושתי-רעיוני מקיף כל שאתה יכול לצלול לתוכו ושמציע לך פילוסופיה פרגמטית לגבי הקיום בעולם הזה, על איך שהעולם הזה יכול להראות ולהיות. מותגים הם יותר מסתם קובץ של בגדים, תיקים או מותגים: הם מסמנים מקורות השראה לגבי מי ומה אנחנו יכולים להיות. ובמובן הזה מעצבים הם סוג של מורים רוחניים פופולריים להמון. (אין במשפט האחרון בכדי לשפוט את התופעה).

במותג עצמו אין רע. המותג עצמו הוא סוג של אידאולוגיה ותפיסת עולם דינמית (שמתחדשת מעונה לעונה). בלקנות משהו רק בגלל שהוא נושא מותג מסוים, בלי להבין אותו, בלי לחוש אותו לעומק, יש משהו טיפשי. בלאמץ מותג בפנאטיות יש משהו שאינו שונה מפנאטיות דתית או פוליטית. זה עשוי להיות חינני כל עוד זה זמני ומודע לעצמו, אבל אם אדם נותן למותג לעצב את מי שהוא מכף רגל ועד ראש יש בכך משהו מגוחך, ואנטי-סקסי כמו להפוך תוכי של פילוסוף או תורה פילוסופית מסוימת. לעומת זאת באדם שמכיר את המותג, ומשחק איתו מתוך טיפוס על כתפי ענקים ונסיון להגשים את מהותו האופנתית אין שונה מבזה שדרך משחק בהגותם של פילוסופים שונים מבקש להמציא משהו חדש.

וזה גם ההבדל בין אופנה לסטייל. כמו שכתבו פעם בווג "סטייל הוא מושג עצמאי ממושג האופנה. אלו יש להם באמת סטייל יכולים לקבל או להתעלם מהאופנה. עבורם אופנה היא לא משהו שהולכים בעקבותיו אלא משהו שקובעים אותו, בוחרים מתוכו או דוחים אותו לגמרי." קוקו שאנל, אחת המעצבות הגדולות ביותר של המאה הקודמת הרבתה ללכת כנגד הזרמים האופנתיים של תקופתה: היא לבשה בגדים גבריים, הסתפרה קצר והתהלכה שזופה בעת שהדבר נחשב לסמל של המעמדות הנמוכים. אוריינות אופנה אמיתית דורשת בסופו של דבר להפסיק ללכת על קביים של מותגים, ולהתחיל לבשל לעצמך טראקים ממוקססים משלך כמו די.ג'יי. היא דורשת מהאדם להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא רוצה לראות את העולם ואיך הוא רוצה להראות אותו לאחרים, היא דורשת מכל אחד להפוך למעצב, בדיוק כמו שכל אחד יכול וצריך להיות פילוסוף בזכות עצמו.

אופנה, לבוש, בגדים, ממלאים את דעתי במחשבות, שוברים אמונות ודעות קדומות. וע' אמרה לי, אתה יודע שזה לא רק אופנה. אתה יודע, שהעניין הזה של איך שדברים נראים נמצא בכל מקום. כן יקירתי, אני מתחיל להבין.

***
ואני לא יכול בלי כמה מילים לכבודו של אלכסנדר מקווין ז"ל שהתאבד לפני כעשרה ימים. אני לא יודע למה אני תמיד נחשף לגאונים שבאמת מרגשים אותי זמן קצר לפני או אחרי שהם הולכים מהעולם. לא הספקתי מספיק לחיות בעולם שאלכסנדר מקווין מעצב בתוכו אבל מה שראיתי הספיק לי כדי לראות בו התגלמות של רבות מהפנטזיות שלי על האופנה וייעודה. אני חושב שמקווין, שמאז מותו חלקו לו כל מיני מחמאות כמו 'המעצב החשוב של תקופתנו' היה באמת ובתמים מעצב פסיכדלי, מעצב שיצר מרחבי תודעה קיצוניים, מוקצנים ומסוכנים. לא סתם זכו תצוגות האופנה שלו לשם התואר "אפוקליפטיות" וכמובן שבמעיינות הכשרון האפלים שלו היה בכדי לרמוז על הסיבות למותו. הקולקציות שלו ייצגו פעמים רבות את הצד הסיוטי של הפסיכדליה, זה שמופיע לעיתים גם אצל ליידי גאגא, ויש משהו צופן סוד באופן שהגדיר את עצמו כ"סכיזופרן אופנה". בין החוויה הפסיכדלית לחוויה הסכיזופרנית יש גבול דק מאוד שקשור בשינוי עדין בנאראטיב ומקווין היה גאון אפל שמותו מרגש את הבלוטות הרומנטיות שלנו כמו מותו של כל גאון צעיר אחר.
כמו במקרים אחרים של גאונים שהלכו לנו מוקדם מדי, אין טעם לשאול אם הוא גאון בגלל שהוא מת או מת בגלל שהוא גאון, ומה הוא היה יכול לעשות אם הקריירה שלו לא הייתה כל כך קצרה. צריך להתבונן במה שהוא עושה, לומר תודה על כך שהפך את העולם שלנו לכל כך מעניין יותר, ולהביט קדימה לעתיד, יש לי תחושה שעוד נראה בשנים הקרובות המשך לחזיונות המקווינים.

יום שבת, 20 בפברואר 2010

גם מטעויות (של אחרים) אפשר ללמוד!

אני משתדלת להציע בבלוג טיפים ישימים בעזרת דוגמאות שאני מחשיבה 'לבישוֹת'. אין כמו להפיל אסימון בעזרת דוגמה טובה לאיך לעשות משהו. אבל הפעם בחרתי בכמה דוגמאות שיש לי מעט מאד דברים חיוביים לומר עליהן מבחינת אסטטיקה, ובכל זאת (ואולי לאור זאת?..) מבהירות כמה חוקים, ואת האופן שבו עלינו לבחון את הבגד. יש מקום לציין שרוב התלבושות נראו על השטיח האדום של טקס ה-Brit Awards שנערך לאחרונה; בתעשיית הבידור בהחלט נצפה לראות תלבושות יוצאות דופן לצרכי מיתוג, הותרת רושם בתוך 'ים של פנים יפים', ליצירת באז, בשביל השואו ומה לא... ובכל זאת, אני לא אוהבת לראות איך בשם יצירת רושם לובשים בגדים שאינם מחמיאים או שיוצרים רושם רע. ובצד החיובי, דרך הטעויות האסטטיות שאחרות עשו, נלמד על אופן ההסתכלות על פריטי לבוש ומה הם עושים - או במקרה זה, לא עושים- עבורנו.
התמונה הראשונה של קיילי מינו גרמה לי לפלוט אנחת אכזבה. אני מודה שלא תמיד אני מתחברת לסגנון שלה, אבל אני תמיד מתרשמת מההשקעה, מהאסטטיקה ומהחשיבה שמאחורי הפרסונה המוצגת. כשראיתי את שמלת הסחבות הזו (ויסלחו לי גם דולצ'ה וגם גבנה) מיד תהיתי: מה היא מנסה להסתיר??
אז מה לא אהבתי?
אני לא מתה על פאייטים. לא בצורה הזו. הטרנד שב לאחרונה, אך התפירה של הפאייטים צפופה יותר ולכן יוצרת אפקט שונה מזה שרואים פה (כמו על אוה לנגוריה בתמונה הקטנה). למרות הסקסיוּת -לכאורה של השמלה, המרווחים בין הפאייטים והמראה באופן כללי עושים לי אסוציאציה של 'השמלה של אם החתן/כלה'...
לא אוהבת שרואים את כתפיות החזיה. D&G אוהבים את הלוק הזה מאד, ולפעמים הוא סקסי אבל במקרה הזה... נראה כמו טעות. השמלה אמנם משחקת עם שקיפות ואטימות, אבל בגלל שקיילי היא אישה נמוכה והשמלה כל-כך ארוכה, המראה שנוצר הוא עמוס ו'מכוסה' מידי. ואם אחזור לכתפיות החזיה לרגע קט- הרי שעל-אחת-כמה-וכמה, כשיש מחשוף רחב בשמלה כל כך מכסה, אין מקום להראות את הכתפיות ולחתוך את המחשוף!
אגב, מצאתי בשיטוטי ברשת דוגמא נוספת שעשו D&G עם מוטיב התחרה הזה, בו השילוב וההתאמה ללובשת (פיית' היל) מוצלחים יותר, אם כי עדיין יוצרים feel 'דודתי' (גם בתמונה הקטנה). בשורה התחתונה- זהו מראה מפוספס שלא מנצל את נתוניה באופן המוצלח ביותר. או בקיצור- היא יכולה להיראות הרבה יותר טוב!
כמה ימים לאחר הטקס נראתה קיילי בתלבושת הקז'ואלית הזו שכללה 'מגיני ברכיים' built-in. קצת מוזר, לא? אולי ההשראה באה מ'הקוסם מארץ עוץ' ומאיש הפח...
שימו לב לדבר מעניין- תשומת הלב שלנו נוטה לכיוון הברכיים ובאופן ספציפי אל אלמנט צר ובוהק. נראה לי שמה שהיא מנסה להסתיר הוא אגן שהתרחב מעט. וכנראה שהיא גם לא מרגישה כבר צורך למשוך את תשומת הלב שלנו אל הפנים שלה... זה בפירוש לא הטיפ הראשון שאחשוב עליו כהמלצה להסטת העין מהאגן או מהפנים, אבל אין ספק שבמקרה שלה, אם זו היתה הכוונה- זה עובד! ולמען הסר ספק; אני חושבת שהיא נראית נהדר, באופן כללי. הפנים שלה קורנים (עם או בלי קשר לבוטוקס ודומיו שהזריקה-או-לא) וחלילה, לא ארצה שדבריי יתפרשו כביקורת על הגוף שלה, בין אם האגן התרחב או שלא... הביקורת היא על איך שהיא בחרה לכסות אותו.
הזמרת הבאה שתפסה את עיניי מהסיבות הלא נכונות, היא ליאונה לואיס ב-2 מראות בעלי 'מוטיב כתף' מוגזם.
במראה הכסוף השילוב של כתף כל-כך מודגשת, עם צמיד כל-כך רחב ומנגד רגל חשופה ונעליים ורודות עדינות (שלא מחמיאות מספיק לרגלייה) אמנם גורם לנו להתרכז בפנים היפים שלה ומבליט את עצמות הבריח, אבל הוא גם עמוס, דיספרופורציונאלי ובלתי מהודק. ניתן לראות בדוגמה השנייה כמה רגלייה נראות טוב יותר כאשר היא גורבת גרביונים כהים. אם כבר... הייתי מאזנת את השמלה עם שיער מלא יותר, משלבת גרביונים כהים ונעליים עם עקב גבוה יותר ומחשוף עמוק יותר, שיאריכו אותה ויתאימו אותה למראה הכללי המוגזם. הייתי מחליפה את הצמיד בצמידים מופרדים שאינם צמודים כך אל היד, ומעבירה אותם אל היד ללא השרוול.
במראה השחור תוספת הבד שהיא ספק שרוול, ספק כנפיים שוב מושכת את מבטנו אל פנייה ואל פלג גוף עליון חטוב, אך זה קורה תוך תהייה על מהות המסך השחור שמלווה אותה מאחור. לטעמי, השמלה הזו היתה מחמיאה יותר ללא ה'כנפיים'; מעצם גזרתה היא מכוונת את המבט שלנו אל הפנים והכתפיים, ומשלבת עם עגילים עם נוכחות וצבע ו/או צמיד עם נוכחות וצבע. מצד שני- אולי לא יכתבו עליה ביום למחרת אם זו תהיה 'סתם' עוד שמלה...
מהזמרת הזו אין לי ציפיות למראה אופנתי או מחמיא; ליידי גאגא הולכת על ז'אנר אחר, של הגזמה גרוטסקית. אין ספק שהיא רב-אומנית גם בשיווק אך הפעם היא הלכה ממש רחוק, בשמלת שכבות של Francesco Scognamiglio. מה שהפריע לי במיוחד הוא העומס סביב הפנים שפשוט מעלים לחלוטין את הצוואר (הקצר מלכתחילה) שלה וכמובן העובדה שאין פה בכלל התייחסות לגוף האישה. ליידי גאגא -הפרובוקטיבית שהיא- דאגה כמובן להזכיר לנו שהיא כלל לא מתביישת בגופה, עם תלבושת תחרה קטנטנה שלבשה בהופעתה בטקס ובמסיבת העיתונאים מאחורי הקלעים.
ולילי אלן הלכה על מראה גוטי-גלאם המשלב גם הוא מוטיב חונק-צוואר, אך בחרה בצווארון-תכשיט צבעוני ובוהק ששולב עם תסרוקת ואיפור הולמים, שביחד יוצרים מסגרת שמאירה את פנייה ומושכים אותנו להביט בהם (ופחות בזוועת הויניל האסימטרית שמתחת).
לרצות לבלוט ולמשוך תשומת לב אינם דברים שאני מגנה. בכלל לא! אבל תמיד אעדיף יצירת רושם טוב על פני הלם/גועל/הגזמה. תמיד תבחנו את מכלול ההופעה ואיך הבגד משרת אתכם ולא להיפך...

יום ראשון, 14 בפברואר 2010

שילוב דוגמאות במלתחה גברית

מלבד היותי סטייליסטית אישית, אני עובדת בחברת היי-טק, בה קוד הלבוש יקרא בעגה המקצועית ביזנס-קז'ואל. השבוע החמאתי לחבר לעבודה על לבושו המושקע, ובעקבות הצטרפות של חבר שלישי לשיחה מצאתי את עצמי מקבלת השראה לפוסט הזה; בחזרה למטבחון ולצער שהביע אותו קולגה על כך שבכל פעם שהוא לובש את המכנסיים שזכו למחמאותי - בעלי פסי אורך דקים (Pin Stripe)- הוא נאלץ ללבוש חולצה בצבע אחיד. הסכים איתו בצער לא פחות החבר השני, שלבש באותה עת מכנסיים עם משבצות עדינות וכן, ניחשתם נכון- חולצה חלקה. שילוב של דוגמאות יכול לשדרג את הופעתכם ולתת לה טאצ' אופנתי ומתוחכם יותר. כמובן שנרצה להמנע משילובים שנראה כי נלבשו בחושך, ולשם כך אתן מספר חוקים לשילוב דוגמאות. קל למצוא תמונות שממחישות את השילובים הללו בעזרת חולצה ועניבה, אך השתדלתי לשלב דוגמאות נוספות. בכל מקרה, מדובר באסטטיקה ופרופורציה ולכן החוקים ניתנים לפרשנות גם בשילוב חולצה-מכנסיים ובודאי שללבוש מחוץ למקום העבודה (קז'ואל).
כמובן שהחוקים פה נכונים גם לשילובי בגדים אצל נשים...
למעשה יש 4 פרמטרים שצריכים להכנס לשקלול בעת יצירת שילובים:
- צבע
- דוגמא
- משקל הבד
- טקסטורה של הבד

גם אצל גברים יש חשיבות בהתאמת גוון הבגדים לצבעים הטבעיים. אני מזמינה אתכם להציץ בפוסט בנושא ולגלות לאיזו קבוצה אתם שייכים. אולי לא שמתם לב שיש צבעים שגורמים לכם להיראות טוב יותר ויש כאלו שבהם אתם נראים חיוורים/דהויים.
ככלל, צבע אחיד, בלבוש פורמלי במיוחד, ייראה תמיד רשמי יותר מאשר שילוב של דוגמאות ולכן גברים יראו אלגנטיים ו/או סמכותיים יותר בלבוש נטול דוגמאות ובעל קונטרסט צבעים חד, כמו למשל בטוקסידו- שחור/לבן. אחד מכללי האצבע ללבוש פורמלי (שאינו מוגדר Black Tie) שכולל עניבה הוא לשלב "2 פשוטים ואחד חגיגי" כשהכוונה היא ששני פריטים יהיו בצבע אחיד ואחד בעל דוגמה. לכן לא מומלץ לשלב עניבה חלקה עם חולצה ומכנסיים חלקים, אבל עם חולצה משובצת הבחירה המומלצת (והבטוחה) תהיה מכנסיים ועניבה בצבע אחיד וללא דוגמה, או לחילופין מכנסיים וחולצה חלקים עם עניבה מפוספסת למשל. אבל השילובים לא נפסקים שם ותוכלו לנצל את המלתחה בצורה רחבה יותר אם תתחילו לשלב גם בין הדוגמאות. בכדי לדעת כיצד לשלב דוגמאות, עלינו לדעת 'לנתח' אותן;
גודל הדוגמה (יחס/פרופורציה)
סוג הדוגמה (פסים, צורות גיאומטריות, נקודות וכו')
צבע הדוגמה
עוצמה/אינטנסיביות (דוגמה בולטת או מעודנת)


לשילוב 2 דוגמאות דומות (רק פסים למשל), מומלץ לבחור ביחס שונה בין הדוגמאות על פריטי הלבוש, כך שדוגמה אחת תהיה דומיננטית יותר (ברוחב, בפריסה ובצבעים). שילוב של שני פריטי לבוש בעלי פסים דקים למשל, ייצור תחושת ריצוד של העין ושילוב של שני פריטים בעלי פסים רחבים ייצור מראה כבד ועמוס. יש לבחור לפחות גוון אחד שימצא בשני פריטי הלבוש להתאמת הצבעים. שילוב בין שתי דוגמאות של משבצות/ריבועים דורש מיומנות קצת יותר גבוהה מכיוון שאלו דוגמאות עמוסות יותר, אבל הכללים הם זהים.

גם כאשר מדובר בשילוב של 2 דוגמאות שונות(פסים/משבצות/פייזלי וכו') יש לקחת בחשבון את עניין היחס בין הדוגמאות (גודל, פריסה, אינטנסביות) ואת שילוב הצבעים. שימו לב שהפריט הקטן יותר/זה שמכסה חלק קטן יותר של הגוף לא יהיה בולט יותר בדוגמא ובצבע מהפריט הגדול. למעשה הפריט 'הגדול' נותן את הטון (או הגוון במקרה זה...).
כשמדובר בדוגמאות לא קטנות-מידי, הסוד בהתאמה הוא בשילוב דוגמאות ביחסים דומים עד כמה שניתן. כאשר תרצו לשלב דוגמא קטנה יחסית, זיכרו את אפקט הריצוד שריכוז תבניתי יכול ליצור, וקחו בחשבון שדוגמה מרוכזת וקטנה מושכת תשומת לב רבה יותר. נסו למצוא דוגמאות עם מרווחים שונים; גם אם הדוגמא עצמה קטנה, כאשר פריט אחד 'צפוף' והשני 'מרווח' ניתן להימנע מהריצוד ומעומס חזותי.

כשמשלבים 3 דוגמאות שונות יש חשיבות גדולה ליחסים בין הדוגמאות השונות; השילוב הקל מתאפשר ע"י שמירה על יחס דומה בין הדוגמאות שעל פריטי הלבוש. ניתן בהחלט לשלב דוגמאות ביחסים שונים; צריך קצת נסיון ולמעשה צריך ליצור 'מעבר חלק' בין הפריטים. כמובן ששמירה על גווני צבע דומים חיונית ליצירת מראה הרמוני.

כמובן שניתן ליצור שילובים 'פרועים' יותר אך דרושים אומץ לעיתים, אופי ונוכחות מסוימת לשאת מראות כאלו...

באשר למשקל הבד והטקסטורה; גם הם חשובים בשמירה על מראה נקי ואופנתי ומשמשים כחלק מהמארג. יש בדים מסויימים שאופן האריגה שלהם יוצר דוגמא (פסי אורך למשל) גם מבלי שיעשה שימוש בצבע אחר ליצירת האפקט. ניתן להתייחס לבד כזה כבד עם דוגמה ולשלב פריטים שכאלו עפ"י החוקים. משקל וטקסטורה מרמזים גם על העונתיות של הבגד. השתדלו להמנע מבגדים חורפיים בקיץ ולהפך. כמובן שאין הכוונה לימים בהם מזג האוויר קיצוני לעונה... גם השילוב בין בגדים עונתיים בעייתי- מכנסי צמר לא נראים טובים עם חולצה דקיקה... זה פשוט לא עובד. חישבו על הרושם שאתם רוצים ליצור בעזרת הופעתכם החיצונית. לפעמים תרצו להיראות רשמיים וסמכותיים אך רבים מכם יכולים להרשות לעצמם להיראות ידידותיים גם דרך הבגדים. שילוב של צבע ודוגמאות במלתחה יכול לסייע בשני הכיוונים.

ול'גולדי' ששאל בתגובות לפוסט הקודם על מכנסים בצבע לבן; אני חייבת להקדים ולציין שכמעט כל מראה שתשלב עם מכנסיים לבנים (לא ג'ינס) הוא לוק שדורש מעט תעוזה ולו בגלל שאינו נפוץ במחוזותינו. בחו"ל מכנסיים לבנים משמשים בעיקר ללבוש קז'ואל וכבגדי פנאי ותענוגות, ונחשבים כפריט שנלבש בעיקר ע"י 'מבינים' או בעלי זיקה לעולם האופנה. בתור התחלה, מדובר בפריט מאד לא פרקטי ואני מניחה שזו סיבה מרכזית לכך שמעטים הגברים שבוחרים בו. ג'ינס לבן אמנם מתלכלך באותה המידה אך הצליח לחדור קצת יותר לאופנת הרחוב הצעירה. צירפתי כמה דוגמאות לשילובים. לא ויתרתי גם על כמה תמונות עם ג'ינס לבן כדי להמחיש את ההבדל באופי של המראה; שיכול לנוע בין קלאסי-אירופאי לסוג של 'פושטק' חתיך.









יום שבת, 6 בפברואר 2010

גברים, Listen Up!

אמנם רבים מהטיפים שאני נותנת מתאימים במהותם גם לגברים, אך תשומת לב מיוחדת לא הוקדשה מצידי מזה זמן, ועל כך אני מתנצלת. תמונה שראיתי הזכירה לי שלפעמים, גם כשאתם משתדלים, יש ניואנסים שמתספסים. אל תבינו אותי לא נכון... אני לא מטיפה פה לגבריות מטרוסקסואלית והקפדה יתרה. כלומר, לא שיש בזה משהו רע... שכל אחד יעשה מה שטוב לו... לגבר הממוצע, זה שלא אכפת מה הוא לובש, אבל איכשהו כן מסתכל במראה לפני שיוצא מהבית, הנה כמה דגשים לליטוש אחרון. זה לא יצריך ממך הרבה יותר מקצת תשומת לב;

הסיגריות או הארנק (גם וגם?!?!) שיוצרים בליטה לא מחמיאה בצידי הגוף מזכירים לי תמיד את הפרק בסיינפלד על הארנק של ג'ורג'. האם זה באמת הדימוי שאתם רוצים לאמץ לכם?? אני מציעה לרוקן את הארנק מניירת מיותרת ולשים אותו בכיס האחורי, או פשוט להסתפק בכרטיס אשראי וכמה שטרות.

גדול ודהוי זה כל כך "לא!". הפעם, כדי שיהיה ברור למה בדיוק אני מתכוונת, סימנתי על התמונה משמאל; ב-X את הכתפיים של הבחור, בעיגול סומן תפר הכתף בחולצה. למטה סימנתי היכן השרוול והחולצה אמורים (בערך) להסתיים. האריג שהוא לובש גדול עליו לפחות בשתי מידות! זה נראה מרושל, זה גורם לו להראות מלא ונמוך מכפי שהוא ופשוט לא מחמיא. גם אם אתם רוצים להסתיר כרס קטנה (או גדולה), יש דרכים טובות יותר מללבוש חולצות גדולות. זה לא הפתרון! שימו לב לתפירת השרוול, שתתאים לכתפיים שלכם; תפר באזור נמוך יוצר תחושה של כתפיים שפופות... ומילה על הצבע - יש לי תחושה שהוא היה פעם שחור. כעת הוא דהוי ונראה גם מוכתם. תלמדו 'לשחרר' בגדים ישנים, הם עושים לכם עוול ולמען האמת, גם לנו.
הג'ינס בהיר מידי (בוודאי שבהיר מכדי לשמש כ'בגד יציאה') ונראה שגם הוא גדול בכשתי מידות. הגזרה שלו דווקא טובה (גזרה ישרה או boot-cut) אך כאמור- המידה לא נכונה. זה מראה עייף, מוזנח וראוי לרענון.

אורך המכנסיים הוא עוד נושא שציינתי בעבר אך הפעם אני מצרפת תמונה;
אני מודה... התצלום הוא של מיקי רורק בעת צילומים לסרט חדש, כך שהביגוד הוא חלק מדמות, אבל זו דוגמא מצויינת מכיוון שהיא ממחישה מראות אמיתיים שנתקלתי בהם!
מכיוון שלנעליים שהוא נועל יש עקב מעט מוגבה, סימנתי בשני קווים אדומים את הגבול האופטימלי של אורך המכנסיים; הכלל אומר שהמכנסיים צריכים להגיע לעקב הנעל, כשבג'ינס אין בעיה שכמעט יגעו ברצפה. כמובן שסוג המכנסיים (איזה בד ואיזה אופי; מכנסיים 'לעבודה' או קז'ואל/ג'ינס) והנעליים שתנעלו ישפיעו מעט על האורך הרצוי אך מדובר בניואנסים. בניגוד לעניין הבגדים הגדולים, פה ארחיק ואמליץ - עדיף שהמכנסיים יהיו מעט ארוכים מידי מאשר קצרים מידי!
ושוב, מילה על גרביים;
מכנסיים 'רציניים' דורשים גרביים 'רציניים'. אתם יודעים, כאלו שהן לא גרבי ספורט...
כשאתם לובשים מכנסיים שאינם ג'ינס, צבע הגרביים אמור להתאים לצבע המכנסיים ולא לצבע הנעליים; כך תאריכו את הרגל (במידה ותיחשף, למשל כשיושבים). אם יש התלבטות בין 2 גוונים, לכו על הגוון הכהה יותר.
תוכלו לראות בתמונה למטה כמה דוגמאות, חלקן אמורות להמחיש איך לא לעשות את זה... (וליתר בטחון אני מוצאת לנכון לציין שגרביים לבנות מעורבות בצד הלא טוב).

בפוסט הבא שיוקדש לכם (אבל בהחלט יתאים גם לנשים) אספר לכם קצת על התאמת דוגמאות כדי שכשתקנו מכנסיים משובצים תדעו איזו חולצה, מלבד בצבע אחיד, תוכל להתאים.
בקרוב!




יום שלישי, 2 בפברואר 2010

צבעי הקשת של מישל אובמה

גלישה יומיומית באתרי אופנה (ורכילות...), חשפה בפניי לא מעט תמונות ומאמרים שסוקרים את החוש האופנתי של הגברת הראשונה, מישל אובמה. היו אפילו כמה מאמרים שדנו בסוגיה ה-הו-כה-חשובה 'האם ראוי שאשת הנשיא תחשוף זרועות' (!?!). מה שתמיד מושך אותי להתעכב עליהם, היא הצבעוניות והסגנון שלה, אשר לא נראו בבית הלבן בקדנציות קודמות. משום מה, נשים רבות נמנעות מלשלב צבע במלתחה שלהן ומפסידות את החוויה ואת הערך המוסף שצבעים מוסיפים למראה ולחָיוּת שלנו...
מישל אובמה לא מקפידה על לבוש פורמאלי מידי ומצליחה לעשות זאת בטעם ובאופן שהולם את גילה ומעמדה. היא מקפידה על גזרות קלאסיות שהולמות את גופה, אך מאמצת גם טרנדים ומשתמשת בצבעים חיים ואינטנסיביים (בהתאם לתאוריית העונות) שיוצרים למעשה את מירב האפקט. נראה שהיא לוקחת את כל העניין בכיף ובפרופורציה הראויה, תוך הבנת החשיבות של המראה שלה והמסרים שמשדר.
היא מצליחה to pull off מראה של גוון-על-גוון וגם שילובי צבעים לא שגרתיים. חלק מהמראות בוודאי לא מתאימים לכולן, אבל אדפטציה לגרסאות מסויימות ייראו נפלא אפילו למשרד. ובכל מקרה,
קבלו זאת כתזכורת נוספת לחשיבות הצבע ברענון המלתחה והתאמתה אלינו
.




























































נחמד לראות שהיא מיישמת את אותה ג
ישה צבעונית גם עם הבנות...

בהמשך לפוסט שכתבתי על עונות השנה אליהן אנחנו משתייכים, מישל אובמה ממחישה באופן נהדר אילו צבעים מחמיאים ל'אנשי החורף'. אחוז לא מבוטל של נשים בארצנו שייך לקבוצה זו...