אל השם עידו הרטוגזון התוודעתי לא מזמן; חברי הטוב ארנון -שנוטה לגלוש עם בן זוגי לשיחות פילוסופיות/על תופעות פיזיקליות ומשמעות החיים (כן... חכמים שכאלה...)- קפץ לביקור והיה נרגש מתמיד; "אתה חייב לקרוא את טכנומיסטיקה!!" פקד/המליץ והשאיר את העותק שסיים לקרוא. מיותר לציין ששניהם כעת מעריצים את האיש, ואני... המלצתי לאנשים לקרוא את הספר אבל לא פתחתי אותו... הרגיש שזה יהיה קצת כבד עליי. אבל הכל השתנה היום! ארנון שלח לי לינק למאמר החדש באתר של עידו הרטוגזון ולא האמנתי למראית עיני! חסרות לי מילים בכדי להעביר את ההתרגשות למראה הכותרת, וככל שהמשכתי בקריאה... כאילו מישהו חיטט לי בראש וחידד את מחשבותיי לכדי מאמר מנוסח ומנומק. הגיוני. שפונה אל השכל אבל מבין את הרגש...And then some!! מיד שלחתי אל עידו מייל וביקשתי את רשותו לחלוק פה את תובנותיו. אני מאד שמחה שהוא הסכים.
הקליקו לקריאה ישירה מהאתר של עידו או המשיכו פה למטה (בלי הקישורים והתמונות מהמאמר). לא יכולתי להתאפק- אני רוצה שמה שהוא כתב יהיה רשום גם פה! תודה לעידו! תהנו!
אופנה היא הכל! – מסקנות ראשוניות על אופנה, חברה, טכנולוגיה, האבולוציה של התודעה ואלכסנדר מקווין. האבולוציה היא מסע כיבוש למימדים: רכישה של עוד ועוד חושים בשביל להכיר את העולם בעוד ועוד צורות. להלן סיפורה של מטמורפוזה טכנודעתית.
לבוש הוא איבר. אופנה היא חוש. מהרגע שמתחילים לשים לב אליו העולם משתנה. פתאום אפשר לשים לב שהאנשים ברחוב מהווים חלק ממצעד אדיר של רעיונות לגבי היופי. כל יציאה לרחוב הופכת למסע מרתק ביקום של סימנים: מלאה בפרטים כמו צבעים וגזרות, פתחים לתהיה ולהצבת סימני שאלה. כל אדם שחולף מולי ברחוב מעלה שורה ארוכה של שאלות: למה הוא לבש את X? מה הוא חשב לעצמו כשהוא שילב את זה עם Y? זה יפה? זה מכוער? זה מפתיע? זה בנאלי? זה יכול להתאים לי?
כמו במטריקס, המציאות של הרחוב מורכבת משני סוגי אנשים: אלו שהתעוררו למציאות של היקום המעוצב ולאחרים שנמצאים בתרדמה תלבושתית. באופן מצער הגברים ברובם משמימים למדי למראה. בין הנשים, לעומת זאת, מתגלות כאמניות בחסד. הליכה הרחוב נראית לפתע כמו שיטוט ביריד אמנות בלתי נגמר שבו כל אדם הוא בו זמנית אמן, אוצר אמנות וגלריה מהלכת.
אמנות להמונים
הפעם הראשונה שבה נדרשתי לחצי שעה בשביל להחליט מה אלבש הייתה כמו התגלות. ברגע קצר מחלתי לא', אשתי לשעבר, על כל הרגעים שהמתנתי לה בזמן שהשתהתה מול המראה בחיפוש אחר הקומבינציה המושלמת. לפתע הרגע הזה של השתהות מול ארון הבגדים קיבל נופך מתוק של חסד וקסם. רגע שבו כל אחד ואחת זוכה מדי יום להצהיר הצהרה אמנותית. רגע נדיר של הזמנה לביטוי עצמי.
אופנה. אמנות. אופנומנות. כל חנות בגדים היא גלריה. העיר שלי מלאה בגלריות לאמנות ואפילו לא ידעתי. העיר שלי מלאה בצרכניות וצרכני אמנות, הם מציגים על המדפים שלהם קולקציות ותערוכות. אנחנו לובשים את האמנות שלנו. אנחנו מציגים אותה לראווה ברחוב, בעבודה ובמסיבות. יש לנו אמנות המונית ויש לנו אמנות מעצבים. יש מקום ליצרנים גדולים של אמנות זולה ויש מקום לאמנות יוקרתית של אמני צמרת, ויש גם מקום לאמנות יד שניה. אנחנו חיים בשביל אמנות. באמנות הזו, שאותה אנו לובשים על עצמנו, לכל אחד יש טעם.
לכל קבוצת אוכלוסיה יש את האמנות שלה, את הסמלים שלה. כל איזור בעיר מציע תפיסה אחרת לשאלה מה היא אמנות: בכמה כסף? עם איזה ערכים? (בורגנות? אינדיבידואליזם? כח? יוקרה?) לאיזה סוגי סביבות ואינטאראקציות?
לקנות בגדים באלנבי. לקנות בגדים בקינג ג'ורג'. לקנות בגדים בנווה צדק. לקנות בגדים בדרך יפו. לקנות בגדים בגן החשמל. לקנות בגדים בתחנה המרכזית. לקנות בגדים בקסטרו. לקנות בגדים בזארה. לקנות בגדים בגולף. לקנות בגדים באמריקן אפרל. זהויות נרכשות. רוכשים זהויות. מודדים זהויות. סיבוב קניות בגדים הוא סדנה בחיפוש עצמי אחרי שורשי עצמיותך.
אופנה ותודעה
לבוש הוא הארכה של הגוף שלנו – הוא מאפשר לנו לעצב את הגוף שלנו מחדש: בצבעים ובצורות שהטבע לא נתן לנו. הוא דרך להביע את החזון האסתטי שלנו לגבי מושג היופי והוא דרך לחלוק עם אנשים מידע עלינו ולאפשר להם להבין אותנו, מה חשוב לנו ובמה אנחנו מאמינים עוד לפני שהם באים איתנו במגע ישיר. הוא מאפשר לנו לשדר אליהם אותות רבי מידע, ובכך מייעל את תהליך התקשורת בין אנשים.
הדרך שבה אנחנו מתלבשים משנה את התודעה במגוון אופנים. היא משנה לא רק את הדרך שאנשים סביבנו תופסים אותנו אלא גם את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: את חופש התנועה של הגוף שלנו, את האופן שבו הוא מזיז את עצמו, את האופן שבו הוא רואה את עצמו, מרגיש את עצמו, חושב את עצמו, תופס את עצמו. עיצוב האופנה הופך לעיצוב של העצמי. לבוש טוב הוא בעל ברית שמחזק אותך בהיותך. הוא תזכורת תמידית למי שאתה ולמה שאתה רוצה לומר. הוא מזכיר לך מי אתה גם כשהרוח שכחה, כי הוא עוטה את בשרך בהחלטה שלקחת ברגע של מעוף מחשבתי.
השאלה הגדולה כאן היא האם אני מתלבש על מנת להביע את עצמי, את האמת שלי, או על מנת להשיג אפקט מסוים בעולם החיצון. כמובן, שלא חייבת להיות סתירה בין שני הדברים הללו וכמובן שאפשר לפעמים לבחור את זה ולפעמים את זה, ושבדרך כלל אנחנו מתפשרים בין שני הצדדים הללו של האופנה.
האופן שבו אתה מתלבש למקום מסוים מסביר איך אתה מבין את השדה החברתי ואיך אתה מבין את מקומך בו, אלא שהמעבר בין אנחנואים עשוי לגרום כאב ראש רציני לגולש הקולקטיבים. ערב שעובר בין רוחניקים, לפאב היפסטרי ונגמר בהופעת קריוקי בתחנה המרכזית של ת"א מעמיס מעמסה כמעט בלתי מסתברת על הנסיון הראוי להערכה והמרגש של הלבוש להיות איתנו.
אז יש רק פתרון אחד. והוא להפוך ל"יפני", שזה, כפי שלימדו אותי א' ידידי וג' ידידתי, הכינוי לאדם שהגיע להארת אופנה ושכל דבר שהוא יזרוק על עצמו יראה מדויק ומושלם. היכולת ללבוש כל בגד ולבצע לו טרנספורמציה מוחלטת על ידי מי שאתה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע מאסטר האופנה, זה שנמצא בסינק כל כך גבוה הבגד, שהוא גורם לבגדים לציית לו, לעבור מטמורפוזה בהתאם לעיניו הפנימיות. הוא אלכימאי שהופך כל סחבה ליצירה בעזרת הדמיון שלו.
בשבחו של המותג
וזה מביא אותנו למותגים, אחד המושגים הבלתי מובנים ביותר של תרבותנו. הבטחה רוחנית גדולה שמנוצלת לרוב לרעה. כתבתי כאן בעבר לא מעט כנגד המותג, והאופן שבו מותגים מנוצלים על מנת להנדס אותנו כצרכנים. בהזדמנות הזו הייתי רוצה לדבר על המותג מזווית אחרת דווקא, זו של המהנדס, מעצב המותג.
במיטבה, קולקציית אופנה היא נסיון להביע חזון מסוים על האופן שבו אנשים יכולים להראות, לנוע ולתקשר – ובהשלכה היא מעין אמירה כללית על העולם שבו אנחנו חיים, ונסיון להגות עולם אחר אפשרי. מעצבי אופנה, כמו מעצבי פנים או ארכיטקטים מעלים רעיונות לאופנים שבהם אנחנו יכולים לעצב את החללים שבתוכם אנחנו פועלים – ועל ידי כך לעצב מחדש את עצמנו. כשליידי גאגא אומרת שאופנה היא הכל היא מתכוונת לומר שמימד האופנה מכיל בתוכו כמו בפרקטל את כל שאר המימדים, כל אחד ואחד מהרובדים שבהם אנחנו תופסים את העולם. האופנה יכולה לגלם בתוכה כל רעיון, רגש, תחושה – לומר לנו כל דבר שאנחנו צריכים לדעת על התרבות.
עוד מישהו שחלם עולמות. עיצוב של פייר קרדין משנות השישים.
המותג הוא זיקוק החזון הקוסמי של המעצב. הוא הסמל המכונן ליקום או כוכב לכת החתום בסימן ההכר של הדמיון האינדיבידואלי של היוצר. המותג הזה יכול לכלול גזרות של בגדים, הוא יכול לכלול ניחוחות, דרך מסוימת להחזיק את הגוף, הצהרה אמנותית, רעיונות מופשטים וגם דברים נוספים. באופן תיאורטי המותג יכול להתרחב ולהכיל גם צלילים, שפה קולנועית, ממים, תפיסות מוסר, תפיסות פילוסופיות ובעצם כמעט הכל – בסופו של דבר המותג הופך למה שנקרא סגנון חיים ואני חושב על המעצב הצרפתי פייר קרדין שהרחיב את האימפריה העיצובית שלו לתחומים כמו עיצוב רהיטים, תעשיית הרכב, תעשיית התעופה ואפילו שוקולד כשהוא טוען שהעולם כולו הוא חלק מהתהליך היצירתי שלו. כשהעיצוב ממשיך ומתרחב הוא הופך לדרך חיים – יקום תחושתי-רעיוני מקיף כל שאתה יכול לצלול לתוכו ושמציע לך פילוסופיה פרגמטית לגבי הקיום בעולם הזה, על איך שהעולם הזה יכול להראות ולהיות. מותגים הם יותר מסתם קובץ של בגדים, תיקים או מותגים: הם מסמנים מקורות השראה לגבי מי ומה אנחנו יכולים להיות. ובמובן הזה מעצבים הם סוג של מורים רוחניים פופולריים להמון. (אין במשפט האחרון בכדי לשפוט את התופעה).
במותג עצמו אין רע. המותג עצמו הוא סוג של אידאולוגיה ותפיסת עולם דינמית (שמתחדשת מעונה לעונה). בלקנות משהו רק בגלל שהוא נושא מותג מסוים, בלי להבין אותו, בלי לחוש אותו לעומק, יש משהו טיפשי. בלאמץ מותג בפנאטיות יש משהו שאינו שונה מפנאטיות דתית או פוליטית. זה עשוי להיות חינני כל עוד זה זמני ומודע לעצמו, אבל אם אדם נותן למותג לעצב את מי שהוא מכף רגל ועד ראש יש בכך משהו מגוחך, ואנטי-סקסי כמו להפוך תוכי של פילוסוף או תורה פילוסופית מסוימת. לעומת זאת באדם שמכיר את המותג, ומשחק איתו מתוך טיפוס על כתפי ענקים ונסיון להגשים את מהותו האופנתית אין שונה מבזה שדרך משחק בהגותם של פילוסופים שונים מבקש להמציא משהו חדש.
וזה גם ההבדל בין אופנה לסטייל. כמו שכתבו פעם בווג "סטייל הוא מושג עצמאי ממושג האופנה. אלו יש להם באמת סטייל יכולים לקבל או להתעלם מהאופנה. עבורם אופנה היא לא משהו שהולכים בעקבותיו אלא משהו שקובעים אותו, בוחרים מתוכו או דוחים אותו לגמרי." קוקו שאנל, אחת המעצבות הגדולות ביותר של המאה הקודמת הרבתה ללכת כנגד הזרמים האופנתיים של תקופתה: היא לבשה בגדים גבריים, הסתפרה קצר והתהלכה שזופה בעת שהדבר נחשב לסמל של המעמדות הנמוכים. אוריינות אופנה אמיתית דורשת בסופו של דבר להפסיק ללכת על קביים של מותגים, ולהתחיל לבשל לעצמך טראקים ממוקססים משלך כמו די.ג'יי. היא דורשת מהאדם להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא רוצה לראות את העולם ואיך הוא רוצה להראות אותו לאחרים, היא דורשת מכל אחד להפוך למעצב, בדיוק כמו שכל אחד יכול וצריך להיות פילוסוף בזכות עצמו.
אופנה, לבוש, בגדים, ממלאים את דעתי במחשבות, שוברים אמונות ודעות קדומות. וע' אמרה לי, אתה יודע שזה לא רק אופנה. אתה יודע, שהעניין הזה של איך שדברים נראים נמצא בכל מקום. כן יקירתי, אני מתחיל להבין.
***
ואני לא יכול בלי כמה מילים לכבודו של אלכסנדר מקווין ז"ל שהתאבד לפני כעשרה ימים. אני לא יודע למה אני תמיד נחשף לגאונים שבאמת מרגשים אותי זמן קצר לפני או אחרי שהם הולכים מהעולם. לא הספקתי מספיק לחיות בעולם שאלכסנדר מקווין מעצב בתוכו אבל מה שראיתי הספיק לי כדי לראות בו התגלמות של רבות מהפנטזיות שלי על האופנה וייעודה. אני חושב שמקווין, שמאז מותו חלקו לו כל מיני מחמאות כמו 'המעצב החשוב של תקופתנו' היה באמת ובתמים מעצב פסיכדלי, מעצב שיצר מרחבי תודעה קיצוניים, מוקצנים ומסוכנים. לא סתם זכו תצוגות האופנה שלו לשם התואר "אפוקליפטיות" וכמובן שבמעיינות הכשרון האפלים שלו היה בכדי לרמוז על הסיבות למותו. הקולקציות שלו ייצגו פעמים רבות את הצד הסיוטי של הפסיכדליה, זה שמופיע לעיתים גם אצל ליידי גאגא, ויש משהו צופן סוד באופן שהגדיר את עצמו כ"סכיזופרן אופנה". בין החוויה הפסיכדלית לחוויה הסכיזופרנית יש גבול דק מאוד שקשור בשינוי עדין בנאראטיב ומקווין היה גאון אפל שמותו מרגש את הבלוטות הרומנטיות שלנו כמו מותו של כל גאון צעיר אחר.
כמו במקרים אחרים של גאונים שהלכו לנו מוקדם מדי, אין טעם לשאול אם הוא גאון בגלל שהוא מת או מת בגלל שהוא גאון, ומה הוא היה יכול לעשות אם הקריירה שלו לא הייתה כל כך קצרה. צריך להתבונן במה שהוא עושה, לומר תודה על כך שהפך את העולם שלנו לכל כך מעניין יותר, ולהביט קדימה לעתיד, יש לי תחושה שעוד נראה בשנים הקרובות המשך לחזיונות המקווינים.
אופנה היא הכל! – מסקנות ראשוניות על אופנה, חברה, טכנולוגיה, האבולוציה של התודעה ואלכסנדר מקווין. האבולוציה היא מסע כיבוש למימדים: רכישה של עוד ועוד חושים בשביל להכיר את העולם בעוד ועוד צורות. להלן סיפורה של מטמורפוזה טכנודעתית.
לבוש הוא איבר. אופנה היא חוש. מהרגע שמתחילים לשים לב אליו העולם משתנה. פתאום אפשר לשים לב שהאנשים ברחוב מהווים חלק ממצעד אדיר של רעיונות לגבי היופי. כל יציאה לרחוב הופכת למסע מרתק ביקום של סימנים: מלאה בפרטים כמו צבעים וגזרות, פתחים לתהיה ולהצבת סימני שאלה. כל אדם שחולף מולי ברחוב מעלה שורה ארוכה של שאלות: למה הוא לבש את X? מה הוא חשב לעצמו כשהוא שילב את זה עם Y? זה יפה? זה מכוער? זה מפתיע? זה בנאלי? זה יכול להתאים לי?
כמו במטריקס, המציאות של הרחוב מורכבת משני סוגי אנשים: אלו שהתעוררו למציאות של היקום המעוצב ולאחרים שנמצאים בתרדמה תלבושתית. באופן מצער הגברים ברובם משמימים למדי למראה. בין הנשים, לעומת זאת, מתגלות כאמניות בחסד. הליכה הרחוב נראית לפתע כמו שיטוט ביריד אמנות בלתי נגמר שבו כל אדם הוא בו זמנית אמן, אוצר אמנות וגלריה מהלכת.
אמנות להמונים
הפעם הראשונה שבה נדרשתי לחצי שעה בשביל להחליט מה אלבש הייתה כמו התגלות. ברגע קצר מחלתי לא', אשתי לשעבר, על כל הרגעים שהמתנתי לה בזמן שהשתהתה מול המראה בחיפוש אחר הקומבינציה המושלמת. לפתע הרגע הזה של השתהות מול ארון הבגדים קיבל נופך מתוק של חסד וקסם. רגע שבו כל אחד ואחת זוכה מדי יום להצהיר הצהרה אמנותית. רגע נדיר של הזמנה לביטוי עצמי.
אופנה. אמנות. אופנומנות. כל חנות בגדים היא גלריה. העיר שלי מלאה בגלריות לאמנות ואפילו לא ידעתי. העיר שלי מלאה בצרכניות וצרכני אמנות, הם מציגים על המדפים שלהם קולקציות ותערוכות. אנחנו לובשים את האמנות שלנו. אנחנו מציגים אותה לראווה ברחוב, בעבודה ובמסיבות. יש לנו אמנות המונית ויש לנו אמנות מעצבים. יש מקום ליצרנים גדולים של אמנות זולה ויש מקום לאמנות יוקרתית של אמני צמרת, ויש גם מקום לאמנות יד שניה. אנחנו חיים בשביל אמנות. באמנות הזו, שאותה אנו לובשים על עצמנו, לכל אחד יש טעם.
לכל קבוצת אוכלוסיה יש את האמנות שלה, את הסמלים שלה. כל איזור בעיר מציע תפיסה אחרת לשאלה מה היא אמנות: בכמה כסף? עם איזה ערכים? (בורגנות? אינדיבידואליזם? כח? יוקרה?) לאיזה סוגי סביבות ואינטאראקציות?
לקנות בגדים באלנבי. לקנות בגדים בקינג ג'ורג'. לקנות בגדים בנווה צדק. לקנות בגדים בדרך יפו. לקנות בגדים בגן החשמל. לקנות בגדים בתחנה המרכזית. לקנות בגדים בקסטרו. לקנות בגדים בזארה. לקנות בגדים בגולף. לקנות בגדים באמריקן אפרל. זהויות נרכשות. רוכשים זהויות. מודדים זהויות. סיבוב קניות בגדים הוא סדנה בחיפוש עצמי אחרי שורשי עצמיותך.
אופנה ותודעה
לבוש הוא הארכה של הגוף שלנו – הוא מאפשר לנו לעצב את הגוף שלנו מחדש: בצבעים ובצורות שהטבע לא נתן לנו. הוא דרך להביע את החזון האסתטי שלנו לגבי מושג היופי והוא דרך לחלוק עם אנשים מידע עלינו ולאפשר להם להבין אותנו, מה חשוב לנו ובמה אנחנו מאמינים עוד לפני שהם באים איתנו במגע ישיר. הוא מאפשר לנו לשדר אליהם אותות רבי מידע, ובכך מייעל את תהליך התקשורת בין אנשים.
הדרך שבה אנחנו מתלבשים משנה את התודעה במגוון אופנים. היא משנה לא רק את הדרך שאנשים סביבנו תופסים אותנו אלא גם את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: את חופש התנועה של הגוף שלנו, את האופן שבו הוא מזיז את עצמו, את האופן שבו הוא רואה את עצמו, מרגיש את עצמו, חושב את עצמו, תופס את עצמו. עיצוב האופנה הופך לעיצוב של העצמי. לבוש טוב הוא בעל ברית שמחזק אותך בהיותך. הוא תזכורת תמידית למי שאתה ולמה שאתה רוצה לומר. הוא מזכיר לך מי אתה גם כשהרוח שכחה, כי הוא עוטה את בשרך בהחלטה שלקחת ברגע של מעוף מחשבתי.
השאלה הגדולה כאן היא האם אני מתלבש על מנת להביע את עצמי, את האמת שלי, או על מנת להשיג אפקט מסוים בעולם החיצון. כמובן, שלא חייבת להיות סתירה בין שני הדברים הללו וכמובן שאפשר לפעמים לבחור את זה ולפעמים את זה, ושבדרך כלל אנחנו מתפשרים בין שני הצדדים הללו של האופנה.
האופן שבו אתה מתלבש למקום מסוים מסביר איך אתה מבין את השדה החברתי ואיך אתה מבין את מקומך בו, אלא שהמעבר בין אנחנואים עשוי לגרום כאב ראש רציני לגולש הקולקטיבים. ערב שעובר בין רוחניקים, לפאב היפסטרי ונגמר בהופעת קריוקי בתחנה המרכזית של ת"א מעמיס מעמסה כמעט בלתי מסתברת על הנסיון הראוי להערכה והמרגש של הלבוש להיות איתנו.
אז יש רק פתרון אחד. והוא להפוך ל"יפני", שזה, כפי שלימדו אותי א' ידידי וג' ידידתי, הכינוי לאדם שהגיע להארת אופנה ושכל דבר שהוא יזרוק על עצמו יראה מדויק ומושלם. היכולת ללבוש כל בגד ולבצע לו טרנספורמציה מוחלטת על ידי מי שאתה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע מאסטר האופנה, זה שנמצא בסינק כל כך גבוה הבגד, שהוא גורם לבגדים לציית לו, לעבור מטמורפוזה בהתאם לעיניו הפנימיות. הוא אלכימאי שהופך כל סחבה ליצירה בעזרת הדמיון שלו.
בשבחו של המותג
וזה מביא אותנו למותגים, אחד המושגים הבלתי מובנים ביותר של תרבותנו. הבטחה רוחנית גדולה שמנוצלת לרוב לרעה. כתבתי כאן בעבר לא מעט כנגד המותג, והאופן שבו מותגים מנוצלים על מנת להנדס אותנו כצרכנים. בהזדמנות הזו הייתי רוצה לדבר על המותג מזווית אחרת דווקא, זו של המהנדס, מעצב המותג.
במיטבה, קולקציית אופנה היא נסיון להביע חזון מסוים על האופן שבו אנשים יכולים להראות, לנוע ולתקשר – ובהשלכה היא מעין אמירה כללית על העולם שבו אנחנו חיים, ונסיון להגות עולם אחר אפשרי. מעצבי אופנה, כמו מעצבי פנים או ארכיטקטים מעלים רעיונות לאופנים שבהם אנחנו יכולים לעצב את החללים שבתוכם אנחנו פועלים – ועל ידי כך לעצב מחדש את עצמנו. כשליידי גאגא אומרת שאופנה היא הכל היא מתכוונת לומר שמימד האופנה מכיל בתוכו כמו בפרקטל את כל שאר המימדים, כל אחד ואחד מהרובדים שבהם אנחנו תופסים את העולם. האופנה יכולה לגלם בתוכה כל רעיון, רגש, תחושה – לומר לנו כל דבר שאנחנו צריכים לדעת על התרבות.
עוד מישהו שחלם עולמות. עיצוב של פייר קרדין משנות השישים.
המותג הוא זיקוק החזון הקוסמי של המעצב. הוא הסמל המכונן ליקום או כוכב לכת החתום בסימן ההכר של הדמיון האינדיבידואלי של היוצר. המותג הזה יכול לכלול גזרות של בגדים, הוא יכול לכלול ניחוחות, דרך מסוימת להחזיק את הגוף, הצהרה אמנותית, רעיונות מופשטים וגם דברים נוספים. באופן תיאורטי המותג יכול להתרחב ולהכיל גם צלילים, שפה קולנועית, ממים, תפיסות מוסר, תפיסות פילוסופיות ובעצם כמעט הכל – בסופו של דבר המותג הופך למה שנקרא סגנון חיים ואני חושב על המעצב הצרפתי פייר קרדין שהרחיב את האימפריה העיצובית שלו לתחומים כמו עיצוב רהיטים, תעשיית הרכב, תעשיית התעופה ואפילו שוקולד כשהוא טוען שהעולם כולו הוא חלק מהתהליך היצירתי שלו. כשהעיצוב ממשיך ומתרחב הוא הופך לדרך חיים – יקום תחושתי-רעיוני מקיף כל שאתה יכול לצלול לתוכו ושמציע לך פילוסופיה פרגמטית לגבי הקיום בעולם הזה, על איך שהעולם הזה יכול להראות ולהיות. מותגים הם יותר מסתם קובץ של בגדים, תיקים או מותגים: הם מסמנים מקורות השראה לגבי מי ומה אנחנו יכולים להיות. ובמובן הזה מעצבים הם סוג של מורים רוחניים פופולריים להמון. (אין במשפט האחרון בכדי לשפוט את התופעה).
במותג עצמו אין רע. המותג עצמו הוא סוג של אידאולוגיה ותפיסת עולם דינמית (שמתחדשת מעונה לעונה). בלקנות משהו רק בגלל שהוא נושא מותג מסוים, בלי להבין אותו, בלי לחוש אותו לעומק, יש משהו טיפשי. בלאמץ מותג בפנאטיות יש משהו שאינו שונה מפנאטיות דתית או פוליטית. זה עשוי להיות חינני כל עוד זה זמני ומודע לעצמו, אבל אם אדם נותן למותג לעצב את מי שהוא מכף רגל ועד ראש יש בכך משהו מגוחך, ואנטי-סקסי כמו להפוך תוכי של פילוסוף או תורה פילוסופית מסוימת. לעומת זאת באדם שמכיר את המותג, ומשחק איתו מתוך טיפוס על כתפי ענקים ונסיון להגשים את מהותו האופנתית אין שונה מבזה שדרך משחק בהגותם של פילוסופים שונים מבקש להמציא משהו חדש.
וזה גם ההבדל בין אופנה לסטייל. כמו שכתבו פעם בווג "סטייל הוא מושג עצמאי ממושג האופנה. אלו יש להם באמת סטייל יכולים לקבל או להתעלם מהאופנה. עבורם אופנה היא לא משהו שהולכים בעקבותיו אלא משהו שקובעים אותו, בוחרים מתוכו או דוחים אותו לגמרי." קוקו שאנל, אחת המעצבות הגדולות ביותר של המאה הקודמת הרבתה ללכת כנגד הזרמים האופנתיים של תקופתה: היא לבשה בגדים גבריים, הסתפרה קצר והתהלכה שזופה בעת שהדבר נחשב לסמל של המעמדות הנמוכים. אוריינות אופנה אמיתית דורשת בסופו של דבר להפסיק ללכת על קביים של מותגים, ולהתחיל לבשל לעצמך טראקים ממוקססים משלך כמו די.ג'יי. היא דורשת מהאדם להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא רוצה לראות את העולם ואיך הוא רוצה להראות אותו לאחרים, היא דורשת מכל אחד להפוך למעצב, בדיוק כמו שכל אחד יכול וצריך להיות פילוסוף בזכות עצמו.
אופנה, לבוש, בגדים, ממלאים את דעתי במחשבות, שוברים אמונות ודעות קדומות. וע' אמרה לי, אתה יודע שזה לא רק אופנה. אתה יודע, שהעניין הזה של איך שדברים נראים נמצא בכל מקום. כן יקירתי, אני מתחיל להבין.
***
ואני לא יכול בלי כמה מילים לכבודו של אלכסנדר מקווין ז"ל שהתאבד לפני כעשרה ימים. אני לא יודע למה אני תמיד נחשף לגאונים שבאמת מרגשים אותי זמן קצר לפני או אחרי שהם הולכים מהעולם. לא הספקתי מספיק לחיות בעולם שאלכסנדר מקווין מעצב בתוכו אבל מה שראיתי הספיק לי כדי לראות בו התגלמות של רבות מהפנטזיות שלי על האופנה וייעודה. אני חושב שמקווין, שמאז מותו חלקו לו כל מיני מחמאות כמו 'המעצב החשוב של תקופתנו' היה באמת ובתמים מעצב פסיכדלי, מעצב שיצר מרחבי תודעה קיצוניים, מוקצנים ומסוכנים. לא סתם זכו תצוגות האופנה שלו לשם התואר "אפוקליפטיות" וכמובן שבמעיינות הכשרון האפלים שלו היה בכדי לרמוז על הסיבות למותו. הקולקציות שלו ייצגו פעמים רבות את הצד הסיוטי של הפסיכדליה, זה שמופיע לעיתים גם אצל ליידי גאגא, ויש משהו צופן סוד באופן שהגדיר את עצמו כ"סכיזופרן אופנה". בין החוויה הפסיכדלית לחוויה הסכיזופרנית יש גבול דק מאוד שקשור בשינוי עדין בנאראטיב ומקווין היה גאון אפל שמותו מרגש את הבלוטות הרומנטיות שלנו כמו מותו של כל גאון צעיר אחר.
כמו במקרים אחרים של גאונים שהלכו לנו מוקדם מדי, אין טעם לשאול אם הוא גאון בגלל שהוא מת או מת בגלל שהוא גאון, ומה הוא היה יכול לעשות אם הקריירה שלו לא הייתה כל כך קצרה. צריך להתבונן במה שהוא עושה, לומר תודה על כך שהפך את העולם שלנו לכל כך מעניין יותר, ולהביט קדימה לעתיד, יש לי תחושה שעוד נראה בשנים הקרובות המשך לחזיונות המקווינים.
וואוו.
השבמחקוואוו.
וואוו.